<h1>ספר התרומות שער ד' חלק ח'</h1>
<h2>דף ז:</h2>
גרסינן בבא קמא פרק ראשון ת"ר אין לו אלא עדית כולן גובין מן העידית, בינונית כולן גובין מן הבינונית, זבורית כולן גובין מן הזבורית. היו לו עדית ובינונית, נזקין בעדית ובעל חוב וכתובה בבינונית. היו לו בינונית וזבורית, נזקין ובע"ח בבינונית וכתובת אשה בזבורית, דסבירא להו דבשל עולם הן שמין, דאי בדידיה שימינן הוה ליה בבינונית דידיה עידית לגבי הזבורית שנשאר לפניו, אלא כיון דלגבי כולי עלמא הוא בינונית נפרעין מהן דבשל עולם הן שמין. וכן אם אין ללווה אלא עדית וזבורית נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזבורית, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל והרב ר' משה ז"ל [מלוה פי"ט ה"ד]. אבל שאר המורים פסקו כבריתא אחריתי, דקתני בינונית וזבורית נזקין בבינונית וכתובת אשה ובעל חוב בזבורית, דבדידה שימינן. והביאו ראיה מההיא דבפרק שני דייני גזירות [כתובות ק"י ע"א] דאוקימנא התם דהלכתא כרב נחמן דסבירא ליה בשלו הן שמין, וקיימא לן כרב נחמן בדיני. ומסתברא כותיהו, דהא איכא סיעתא אחריתי דבשלו הן שמין, דגרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה באחריות ואמר ליה אי טרפי לה מנאי מגבת לי מעידית דעידית דאית לך, אמר ליה מעידי עידית דאית לי לא מגבינא לך אבל מגבינא לך מעדית אחריתי דאית לי, אתא בדקא שקלא לעידי עידית וסבר רב פפא למימר מעידית אמר ליה והא קיימא, אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא ונימא ליה כי אמרי לך אנא דהואי עדי עידית קימא קמאי, השתא קמא ליה עידית במקום עידי עדית ולא טריף. אלמא דבדידיה שימינן. וכבר הארכתי בזה הטעם בספרי הנקרא זכרונות כדי כל הצורך. הנה בררנו דין מי שאין לו אלא עדית או בינונית או זבורית או שיש לו עידית ובינונית או בינונית וזבורית, מה דינן כשמגבין למלוה מכל אלו.
<h2>דף ח.</h2>
עדין יש לנו לברר אם מכר הלוה כל נכסיו לאחד או לשנים כאחד, או שמכרן בזה אחר זה מה דינן. על זה גרסינן בבא קמא פרק ראשון ת"ר מכרן לאחד או לשלשה כאחד. פירוש, בבת אחת. כולן נכנסו תחת הבעלים. והנזקין טורפין מן העידית ובעל חוב מבינונית וכתובת אשה מזבורית. מכרן לשלשתן זה אחר זה, כולן גובין מן האחרון, לא הספיק גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו, ואפילו היה האחרון שלקח זבורית כולן גובין ממנו, שהרי הלוקח שקדם אומר לטורף הנחתי לך מקום לגבות ממנו. והא דקתני מכרן לאחד שכולן נכנסו תחת הבעלים, שילינן בגמ' האי מכרן לאחד היכי דמי, אילימא בבת אחת פשיטא, דכיון דבשטר אחד קנאם ביום אחד פשיטא דנכנסו תחת הבעלים וכל אחד ואחד גובה מן הראוי לו, דהשתא מכרן לשלשה שהן שלשה שטרות ויש לו חד מינייהו קדים בשעות אפילו הכי אמרינן נכנסו תחת הבעלים, מכרן לאחד מבעיא, אלא בזה אחר זה מיירי, וכיצד [כגון] שקנה עידית ביום ראשון ובינונית בשני וזיבורית בשלישי, ובהא קאמר דנכנסו תחת הבעלים, הא ודאי קשיא מאי שנא שלשה דאמרינן בזה אחר זה גובה מן האחרון משום דאמר ליה כל חד וחד הנחתי לך מקום לגבות ממנו, חד נמי מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו בכל קרקע וקרקע שקנה חוץ מן הקרקע שקנה באחרונה, והלכך אמאי אין גובין כולן מן האחרון. ומתרץ הכא במאי עסיקינן שלקח עידית באחרונה. והוא אין רוצה לומר טענת הנחתי לך מקום, כדי שלא יפסיד בדבר, על כן הוא משתדל להכנס תחת הבעלים ליתן לכל אחד ואחד מן הראוי לו. ושיילינן אי הכי ליתו כולהו וליגבו לה לעידית. ומתרצינן משום דא"ל טעמא מאי אמור רבנן שנפרעין מן האחרון שבכולם משום תקנתא דידי, אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא, כדרבא דאמר [כל האומר] אי איפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לו. וטעמא דאי שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למארה, הניחו ה"ר משה ז"ל [מלוה פי"ט ה"ו] והרב אלפסי ז"ל. ובזה הארכתי כמו כן בחבורי הנקרא זכרונות. למדנו מכל זה שאם מכר הלוה נכסיו לשלשה ביום אחד במקום שאין כותבין שעות, כולן נכנסו תחת הבעלים, וכן אם מכרן לאדם אחד בבת אחת, בכל דינו כזה. ואם מכרן לשלשה בזה אחר זה כולן טורפין מן האחרון, ואע"פ שהזבורית הוא אחרון, לא הספיק טורף משלפניו, לא הספיק טורף משלפני פניו. ואם מכרן לאחד זה אחר זה, כגון שלקח קרקע אחד תחלה ואחר הקרקע השני, אם לקח זבורית באחרונה כולן גובין מן הזבורית, שהרי כשירצה המלוה לגבות מן הקרקע שלקח תחלה, הוא יאמר לו הנחתי לך מקום, אבל אם לקח עדית באחרונה, אם רצה הלוקח יכול לומר להם שיטול כל אחד ואחד בדינו, נזקין עדית ובעל חוב בינונית וכתובת אשה זבורית. וזה שפסקנו האחרון נפסד, יש לנו לדעת מי הוא הנקרא אחרון. דע שאע"פ שהן ביום אחד אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות, כל הקודם בשעות זכה ונקרא ראשון. ואם יש בשטר קנין, כל שקדם לו הקנין אפילו שעה אחת זכה תחלה, ונשאל לעדים ויעידו. ואם אין שם קנין ויש שם עדים למי הגיע שטרו תחלה ולמי נמסרה בידו קודם, הוא הזוכה בה. ומפני שאין זה מקומו לא הארכתי כאן בדין זה. ואחרי אשר פסקנו שאם מכרן לשלשה זה אחר זה שכלן גובין מן האחרון, יש לברר אם מכר נכסיו לשלשה בני אדם זה אחר זה ואין בשטריהם זמן, וכשבא בעל חוב לטרוף טען כל אחד ואחד מהן אני ראשון הייתי והנחתי לך מקום לגבות, עד שכל אחד ואחד מדחה אותו אצל חבירו, מה דינו עמהם. ואיכא מאן דאמר דדמיא לההיא עובדא דכתובות [ק"ט ע"ב] דההיא דאמר דקלא לברת ואזול יתמי ופלוג דקלי, דאסיקנא דמציא אמרה מכדי דיקלא דידי גביכו הוא, ולא מצו מדחו לה, והא נמי דכותא היא, דכיון דקדם לתרויהו ובודאי חל שעבודו על הנכסים כולן, מצי אמר להו זכות דידי גביכו איתיה, ולא מצו מדחי ליה. ובראיה זו איכא למיפרך עלה דלא דמו, דהכא אע"פ שעל שלשתן חל שעבודו מכל מקום ברור לנו שנפטר ממנו מי שקנה ראשון, ולפיכך אצטריך לברר לו שעדין הוא תחת שיעבודו, אבל בדקל בודאי נודע שדקל אחד זכתה בנכסים הללו ועמהם הוא, ולהכי לא מצו מדחי לה. ומסתברא דעיקר הדין כך הוא, דכיון שהקרקעות כולן נכנסו תחת שיעבודו הוה ליה איהו בהני נכסי ודאי ואינהו דבעו לאפוקינהו משעבודה ספק ועליהם לברר. והראיה בזה ההיא דגרסינן בב"ק [ח' ע"א] מכרן לשלשה כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים. ואמרינן בגמ' השתא לשלשה כאחד דאיכא למימר חד מניהו קדים. ופר"ש ז"ל דאיכא למימר כיון שהן שלשה שטרות שזה קנה בבקר וזה בערב ומצי למטען הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ואפילו הכי אמרינן דאין טענתם טענה, הואיל ואין נכר בשטר המכר מי קנה ראשון ומי קנה אחרון, ונחשוב השלשה כאלו קנו בבת אחת ולא מצו מדחו ליה. כך פר"ש. ומתוך פירושו אתה למד דין זה דכל זמן שאין מבורר זמן קנייתם בשטרותיהם, הוו להו כאלו קנו כולם בבת אחת ולא מצו מדחו ליה, זהו הנראה לי.
אבל שאלתי בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל ולא השוה עמי, וזה אשר השיב לי [תשובה סימן כ"א], ההוא מוכחא דדיקלא ליתה, שהרי היא קנתה בודאי בנכסי הנותן דקל אחד, ואין להם לרבות חלקם בדקל שלה, אבל הדין נותן שיכולין לקוחות לדחותו כדרך שאמרו בכל מקום, גבי אבדה דרך שדהו בכתובות [ק"ט ע"ב], וגבי בכור בבבא בתרא [קכ"ז ע"א], וגבי פדיון בבכורות [מ"ח ע"א], וכן בשני יוסף בן שמעון. ואם תאמר כיון דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, ליתה אלא תקנתא ובספיקא לא תקון. תשובתך, מצינו בכל מקום המוציא מחבירו עליו הראיה, הלכך דוחין אותו עד שיביא ראיה אי זה מהן מאוחר ויטרוף ממנה. ראיה לדבר בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] ההוא דתרי שטרי דהוה כתיב בחד בחמשה בניסן וחד כתיב ביה בניסן סתמא, ואוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בנכסי, אמר ליה וליכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך, מצי אמרי לך את בר חד בניסן את והנחתי לך מקום לגבות ממנו. הא למדנו שאפילו למוקדם ממנו הוא דוחה בטענה זו. ואע"פ שיש לדחות ולומר דהתם בשטרי מכר, כדפר"ש, והנחנו לך מקום לאו דוקא, אלא לומר שאין לך עלינו שיעבוד דשלא כדין טרפוה מינך, מכל מקום הדין נותן ושוה בכלם לדחות מלוה בטענה זו. וההיא דגרסינן בפ"ק דב"ק [ח' ע"א] לשלשה בני אדם כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים, דוקא קאמר כאחד, כגון שהיו שטרות יוצאין ביום אחד ממש, והיינו דדיקינן עלה בגמ' השתא לשלשה בני אדם כאחד דאיכא למימר דחד מיניהו קדים אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים. כלומר דכיון דלאו בירושלם יתבינן דכותבין שעות לא חיישינן דילמא כתב ומסר לזה וכתב ומסר לזה, דקיימא לן [כתובות צ"ד ע"א] ב' שטרות היוצאין ביום אחד או חולקין או שודא דדייני, הלכך הכא אי מחלוקה אי נמי מדין שודא, מוקמינן להו אדיניהו ונכנסו תחת הבעלים, דהיא שודא דרבנן, אבל מכרן בזה אחר זה ולא נתברר מי משניהם קדם, דוחין אותו עד שיביא ראיה. וכן פרשה רבינו בעל התוספות ז"ל [ב"ק ח' ע"א] לשמועה זו כענין שכתבנו, ע"כ. ודע שאם מכר לשנים ב' שדות בשני שטרי מכר, האחד כתב בשטרו בחמשה בניסן והלוקח האחר כתב בשטרו ניסן סתם, וכל אחד מהם טוען כי היה ראשון ומדחה את המלוה לחברו. בזה הרי דינו מפורש בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"א] דבחמשה בניסן מבורר בהקדמה, וממי שכתב בשטרו בניסן סתם ממנו נפרע המלוה.
